<h1>יראים סימן שכ"ב</h1>
<h2>דף כג.</h2>
לא יטמא בעל בעמיו. השם באשר הוא קדוש צוה שיהיו כהניו ומשרתיו קדושים ולא יטמאו למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן וגו' לנפש (אדם) לא יטמא בעמיו ותנן בסוטה פ"ג [כ"ג א'] כהנת מטמאה למתים ואין כהן מטמא למתים ותניא בת"כ בני אהרן ולא בנות אהרן יכול חללים במשמע ת"ל הכהנים יצאו חללים מניין לרבות בעלי מומין ת"ל בני אהרן בני אהרן אפי' קטנים פי' להיות גדולים מוזהרים עליהם שלא יטמאו לנפש אין לי אלא למת מניין לרבות את הדם ת"ל לנפש ולהלן הוא אומר כי הדם הוא בנפש יכפר ומניין לרבות כל טומאות הפורשות מן המת ת"ל ואמרת אלהם לרבות כל טומאות הפורשות מן המת פי' מגופו של מת כההיא דתנן בנזיר פ' כה"ג [מ"ט ב'] על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת וכזית מן המת וכזית נצל על מלא תרווד רקב ועל השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש [עליו בשר] כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלם ועל עצם כשעורה על מגעו ומשאו על אלו הנזיר מגלח ותנן במס' שמחות [פ"ד] כל טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן כהן סופג את הארבעים עליהן אין הנזיר מגלח עליה אין כהן סופג עליה את הארבעים מכלל זה למדנו דטומאות פורשות מן המת דמרבינן פירש מן המת גופו של מת שהרי טומאות שאינן מגופו של מת כגון גולל ודופק אין הנזיר מגלח עליהן הלכך אין כהן מוזהר עליהן כדתנן שאין הנזיר מגלח עליהן בפ' כהן גדול [נזיר נ"ד א'] אבל הסבכות והפרעות וגולל ודופק וארץ העמים ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים נוגעין במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי. ועוד יש טעם לגולל ודופק שיש להשיב ולומר שמטעם שאינו מגלח על רביעית דם אע"פ שהוא מגופו של מת נוכל לומר שאין מגלחין על גולל ודופק אפי' נפרש פורשות מן המת שלא מגופו של מת. וחרב שנטמא במת דאמרינן [פסחים י"ד ב'] חרב הרי הוא כחלל אע"פ שהיא אינה גופו של מת מאחר שהקישתו תורה לחלל כגופו של מת חשבינן ליה וכהן מוזהר עליהן שהרי יש לדקדק שהנזיר מגלח עליה מדדייקינן על הא דתנן וכלים הנוגעים במת ומזה עליהן בג' ובז' ומקשינן [נזיר נ"ד ב'] כלים בני הזאה נינהו פי' הנוגע בהן כי אין הזאה בנוגע בכלי עץ שנטמא במת ומתרץ אשארא מדלא מוקי לה בכלי מתכות דאיכא בנוגע בהן הזאה שמעינן דבכלי מתכות לא הוי מצי לאוקמי דלא הוה תני (כולהו) [בהו] אין הנזיר מגלח והא דלא תני כלי מתכות גבי אלו טמאות שהנזיר מגלח היינו טעמא דבכלל מת איתניהו דדבר פשוט הוא דחרב הרי הוא כחלל תדע שבפרק שני במס' אהלות תני לכל הני גבי טומאת אהל ומגע ומשא ולא תני חרב והיינו טעמא דמילתא דפשיטא היא דחרב הרי הוא כחלל בין ניטמא במגע המת בין נטמא באהל המת וראיה לך במס' אהלות פרק ראשון דתנן אמר ר' עקיבא יש לי חמישי שפוד שהוא תחוב באהל המת והאהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה למדנו [שכלים שנטמאו באהל] המת הרי הן כמת ועוד קרא דמפקינן מיני' חרב [הרי הוא כחלל מוקמינן ליה בנזיר] באהל המת בפ' כהן גדול [נ"ג ב'] דתניא וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת על פני השדה זה המאהיל על המת. בחלל זה אבר מן החי ויש בו להעלות ארוכה. חרב הרי הוא כחלל כו' הלכך צריכין כהנים להזהר [שלא לטמא בחרב שנגע במת או באהל המת] ונפש החוטאת תמות [ואנחנו נקיים ויש למצא] תקנה לכהנים בטומאת חרב דמההיא טעמא דשרינן [להו בגולל ודופק] דטומאות הפורשות מן המת פי' מגופו של מת [ולא גולל ודופק אע"ג דתנא קרי להו פורשות מן המת בפ' העור והרוטב] [חולין קכ"ו ב'] מההוא טעמא נמי יש להתיר טומאת מתכת [אני ראיתי לחילוק רבינו] יעקב זצ"ל שאסר כאשר כתבתי למעלה ופסקתי [אחריו כדבריו. הגהה. לפי מה] שפירשנו שהכהנים אינם מצווים על טומאת [גולל ודופק אם נפרש] גולל כיסוי הארון אינו קשה מדתניא בברכות [י"ט ב'] גבי כהנים מדלגין היינו על גבי ארונות מתים לצאת לקראת מלכים פי' התלמוד בארונות שיש בהן פותח טפח ואותן ארונות מכוסות היו ולפי שראיתי רבותי חלוקין בדבר שיש מי שמפרש כיסוי הארון ומקשינן עליו הא דתניא הזכרתיו. תניא לנפש לא יטמא בעמיו כל זמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא. הקרוב ולא הארוסה אליו ולא הגרושה. לבנו ולבתו יכול לבנו ולבתו הנפלים ת"ל אמו ואביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו הנפלים. ולאחיו ולאחותו יכול אחיו ואחותו מן האם ת"ל בנו ובתו שהוא יורשם אף אחיו ואחותו שהוא יורשם יצאו אחיו ואחותו מן האם שאינו יורשים ותניא ביבמות פ' הבע"י [ס' א'] אחותו ארוסה ר' מאיר ור' יהודה אומרים מטמא לה ר' יוסי ור"ש אומרים אין מטמא לה והלכה כר' יוסי ור"ש וטעמייהו מפרש התם דכתיב אשר לא היתה פרט לארוסה קרובה לרבות ארוסה שנתגרשה ותניא אנוסה ומפותה אין מטמאין לה דברי הכל ומוכת עץ אין מטמאין לה דברי ר' שמעון וטעמא דכתיב הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ ובוגרת מטמא לה לדברי הכל וטעמייהו דכתיב אליו לרבות את הבוגרת.
<h2>דף מד.</h2>
ותולדות לטומאת כהנים דאמרינן בסוטה פ' משוח מלחמה [מ"ג ב'] אמר ר' יוחנן משום ר"א בן יעקב מת תופס ארבע אמות לטומאה פי' צריך להרחיק ומסקינן ה"מ היכא דליכא מחיצתא אבל אי איכא מחיצתא שיש היכר לדבר מותר כדתנן חצר הקבר שיש בה ד' טפחים בית הלל אומרים העומד בתוכה טהור. כתב בעל ה"ג כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום בד"א בזמן שיש שם כדי נושאי המטה וקובריה אבל אין שם כדי נושאי המטה וקובריה יטמא פי' שאין איסורו בו ביום אלא מדרבנן נטמא ובאו כדי נושאי המטה וקובריה פורש למקום טהרה היו שם שתי דרכים אחת טהורה ורחוקה ואחת טמאה וקרובה אם היו העם מהלכים בטהורה ילך עמהם ואם לאו ילך בקרובה מפני כבוד העם היה עומד וקובר מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל אחרים וקובר פי' הר"ז לא יטמא נטמא בו ביום (ר"ט ור"ע פוטרים) [ר"ש מחייב ור"ע פוטר] נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שסותר יום אחד ע"כ דברי הגאון והכתוב בפנים חולק על זה דסתם משנה דבו ביום דאורייתא כדתנן [נזיר מ"ב א'] אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת.
